האם תכנון מיסוי מקרקעין הוא חוקי? ומהו תיחום הגבולות?
תכנון מס הוא לגיטימי
תכנון מיסוי מקרקעין (בכלל) הוא דבר לגיטימי.
שם “המשחק” – איך לא לשלם מס. בין אם מס רכישה ובין אם מס שבח.
יחד עם זאת, חשוב לשמור על כללי המשחק.
התכנון הוא תפקידו וחלק בלתי נפרד מעבודתו של עורך דין המתמחה במיסוי מקרקעין (לעתים, בשילוב רואה חשבון כיועץ ולחישוב המס).
המטרה היא – לתכנן את העסקה באופן המיטבי עבור לקוח למען שתהיה דלת מס ככל הניתן, ובהתאם ללשון החוק.
פסיקות בית המשפט העליון – ממהפכה חוקתית לגישה שמרנית
מזה שנים ארוכות, הכיר בית המשפט העליון בפסיקותיו הענפות לגבי דיני המס בזכותו של הנישום לתכנן ולכלכל את עסקיו באופן המפחית (או פוטר לחלוטין) את חבותו המשפטית במס.
בפרשת חזון [תיק ע”א מס’ 4639/91] כבוד השופט מ’ שמגר גרס:
“עצם העובדה כי הצדדים בחרו במבנה משפטי דל מסים אינה מצביעה על כך שהמבנה “מלאכותי” או “בדוי”. זכותם – ואף חובתם – של מומחים בענייני מסים לתכנן עסקאות משפטיות כך שלא תהיינה עתירות מס. שאלת גבולות תכנון המס היא שאלה קלאסית ונצחית אשר נקבעת בהתאם לנסיבות הספציפיות של כל עניין ועניין.”
ובהמשך הוסיף:
“הכלל הגדול הוא, לטעמי, כי פטור או הקלה שבדין אינם מאבדים כוחם ואינם מפסיקים תחולתם לגבי פלוני, אך ורק בשל כך שהנוגע בדבר מבקש לחסות תחת כנפיהם כדי לא לשלם מס. אדם רשאי לנצל לטובתו כל הוראה שבדין הפוטרת ממס או המקלה בו, שהרי לשם כך היא נוצרה; והוא, כמובן, כל עוד אינו מנסה לעוות במעשיו את כוונת המחוקק או לעשות מעשה כלשהו שלא כדין כדי להיכנס לתחומי פטור או הקלה שלא נועדו לו.”
וכך גם, למשל, פסק הדין של בית המשפט העליון בפרשת פרומדיקו [ע”פ 1493-99, ע”פ 2606-99] נתן פתח רחב לתכנוני מס באמצעות כלים יצירתיים. השופט י’ אנגלרד הדגיש שם, כי שאיפתו של הנישום להפחית את חבות המס שלו באמצעות תכנון וכלים משפטיים היא לגיטימית כשלעצמה.
בבסיס הגישה שבפסיקות של בית המשפט ניצבת הבחנה ברורה: בין ‘עסקה בדויה’ לבין ‘עסקה מלאכותית’. הראשונה – היא עסקה אשר נעשית רק למראית עין (פיקטיבית), כלומר, כזו אשר אינה תואמת את התנהלות האמיתית של הצדדים; ואילו השנייה – היא עסקה אמיתית אשר עיצובה סוטה מדפוס כלכלי מקובל על מנת להפחית את החבות בנטל המס.
כמו כן, נקבע בפסיקה, כי מקום בו יש מחלוקת אזרחית של ממש בין הנישום ובין עמדת רשות המסים, אזי העובדה שרשות המסים ‘מסווגת מחדש’ עסקה (קרי – מוציאה שומה סופית הדוחה את עמדת הנישום שבהצהרתו), באופן ההופך אותה להיות ‘עסקה מלאכותית’ החייבת בתשלום מס – היא כשלעצמה וברמה העקרונית – לא תטיל על הנישום אשמה פלילית, וזאת משום שיש בכך מעין החלת הדין באופן רטרואקטיבי.
על כל פנים, השאלה המורכבת והמסועפת ביותר בנושא היא – כיצד יימצא אותו קו גבול דק המבחין בין תכנון מס לגיטימי לבין תכנון מס שאינו חוקי?
בפסק הדין בעניין רובינשטיין [ע”א 341/97] הנשיא א’ ברק תיאר את המתח המתמיד השורר בין האינטרסים המנוגדים הקיימים בתיחום של הגבולות החוקיים של תכנוני המס. הוא קבע לעניין זה, כי נדרש לעשות איזון בין הזכות הפרטית הלגיטימית של הנישום לתכנון מס באמצעות ניצול של הוראות דיני המס השונים לבין האינטרס הכללי הציבורי של גביית מס באופן הוגן ובהבטחת קיומה של מערכת מיסוי צודקת ושוויונית במדינה.
עם זאת, במרוצת השנים, דומה כי בית המשפט העליון, וכן רשויות המס, שואפים להצר את הגבולות של מנעד האפשרויות לתכנוני מס.
בפרשת שטרית [ע”א 10666/03] הנשיא א’ ברק התייחס לעניין “מבחן העל” של האיזון המהותי הנדרש, ככל הנוגע ליתר “מבחני העזר” (כפי שפותחו בפסיקה ענפה הן בישראל והן בעולם), תוך מתן דגש לנושא של “מבחן “הטעם המסחרי” (הכלכלי) האמיתי העומד מאחורי העסקה.
בשורה של פסיקות (לאחר ‘עידן השופט ברק’) בית המשפט העליון אימץ גישה נוקשה בהרבה לגבי המבחנים של תכנוני המס. דוגמה אחת (מבין רבות), נציין כאן.
בפרשת פוליטי [ע”א 8569/06]. השאלה שעלתה הייתה האם בקביעת הפטור ממס שבח לפי סעיף 48א(ב1)(1) לחוק ניתן לסטות מהגדרת המונח “שבח ריאלי עד יום התחילה”, אשר מופיעה בסעיף 47 לחוק וקובעת את נוסחת החישוב – תוך מתן אפשרות לנישום להוכיח מהו השבח הריאלי שצמח לו בפועל בעסקה הספציפית עד יום התחילה.
יש להעדיף את עמדתו של המנהל מן הטעם שלפרשנות המשיב אין נקודת אחיזה ארכימדית בלשון החוק, היא אינה מתאימה לתכלית ולאיזון בין האינטרסים השונים שבחר בו המחוקק במסגרת החוק והיא אף אינה עולה בקנה אחד עם פרשנות הרמונית של הוראות החוק מתוכו ובו ושל הוראות החוק מול חקיקה אחרת. הפסיקה אליה הפנה המשיב גם היא אין בה כדי לסייע לטענתו. ועוד: ענייננו בחקיקת מס שביצעה רפורמה רחבה במערכת מיסוי המקרקעין. אין חולקין כי שינויים ורפורמות בחקיקת מס הם כמובן בעלי השפעה ומתעוררת שאלה של מדיניות המעבר.