מאהבה למלחמה: לשון הרע בגירושין
כללי
“באהבה ובמלחמה הכול מותר” – כך אומר הפתגם האנגלי הידוע. ואם באהבה ובמלחמה הכול מותר, נראה שכשהאהבה הופכת למלחמה, הגבולות נפרצים עוד יותר.
זוגות שעמדו פעם מאושרים ומחויכים מתחת לחופה, עלולים להפוך לאויבים מרים ואכזריים, ומשפטי גירושין הופכים לא אחת למערכות עקובות מדם שלא היו מביישות אף צבא.
אבל למרות שלפעמים זה נראה ככה, בכל זאת לא הכול מותר; וכמו שהמשפט הבינלאומי קובע שגם במלחמה יש חוקים שאסור לעבור עליהם, כך המשפט הפלילי והאזרחי קובעים מה אסור ומה מותר במערכות יחסים בין אנשים – בין אם הם אוהבים או שונאים.
אחד מהאזורים שבהם עובר הגבול הוא במה שנוגע להוצאת דיבה ולשון הרע.
חוק איסור לשון הרע
חוק איסור לשון הרע, תשכ”ה-1965, אוסר על פרסום דבר שעלול להשפיל אדם ולעשותו מטרה ללעג בעיני הבריות; לבזות אותו בשל תכונותיו, מוצאו או התנהגות המיוחסת לו; או לפגוע במשרתו ובמשלח ידו.
החוק חל הן על אנשים פרטיים והן על מוסדות ותאגידים.
הוצאת לשון הרע דינה פיצויים של עד 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק. פרסום דבר לשון הרע לא חייב להיעשות בקנה מידה רחב, ומבחינת החוק די בכך שהדברים יגיעו לידיעתו של אדם אחד זולת מושא הפרסום.
כמו כן, החוק מרחיב את הגדרת ה”פרסום” כך שתכלול דברים שנאמרו בעל פה או בכתב, ואף כאלה שהובעו בדרכים אחרות – בצליל, בדמות, בתמונה, ובאמצעים אמנותיים או אחרים.
אחת מהדרכים היותר נפוצות בימינו לפרסום לשון הרע היא כמובן ברחבי האינטרנט – בבלוגים, רשתות חברתיות וכדומה. בפרסום מסוג זה, אין חשיבות לשאלה כמה בני אדם נחשפו אליו בפועל, אם בכלל, אלא לעצם פוטנציאל החשיפה.
בנוסף להוכחת הפרסום, בתיקי לשון הרע נדרש להוכיח שהדברים שפורסמו אכן היו פוגעניים – כלומר, שכל אדם סביר, לו היה בנעליו של מושא הפרסום, היה נפגע ממנו.
לשון הרע כעבירה פלילית
באופן די ייחודי, הוצאת לשון הרע נחשבת הן לעוולה אזרחית והן לעבירה פלילית.
כלומר, מי שרואה עצמו נפגע מפרסום לשון הרע יכול להגיש, בנוסף לתביעה נזיקית או במקומה, “קובלנה פלילית” נגד האחראי לפרסום. זאת, בתנאי שניתן להוכיח שלפחות שני אנשים נוספים נחשפו לפרסום (ולא רק אחד, כפי שנדרש בתביעה אזרחית), וכן שהמפרסם פעל מתוך כוונת זדון להזיק לשמו ולמעמדו של מושא הפרסום.
העונש במסלול הפלילי הוא עד שנת מאסר, שאליה יכולים להתווסף גם פיצויים כספיים.
ההליך הפלילי הוא שונה במהותו ובדגשים שלו מההליך האזרחי. הנקודה הקריטית בהליך כזה היא היכולת להוכיח שהפרסום נעשה בזדון – שאם לא כן, לא תקום עילה לקובלנה פלילית – וההוכחה במקרים כאלה היא משימה לא פשוטה.
לכן, מומלץ להתייעץ עם עורך דין פלילי טוב ובעל ניסיון בתיקים מסוג זה על מנת לקבל החלטה מושכלת באיזה מסלול לבחור.
לשון הרע בגירושין
הליכי גירושין – ובמיוחד ה”קרביים” שבהם – הם כר פורה בכל הנוגע להוצאת לשון הרע.
איזה גרוש או גרושה לא התלוננו בפני בני משפחתם ומכריהם על התנהגותו של בן הזוג? ואיזה זוג הצליח לעבור את הגירושין מבלי לנהל לפחות ריב קולני אחד או שניים בנוכחות אנשים אחרים?
ובכן, יש לדעת שבמצבים מסוימים, אותם ריבים קולניים או החלפת מהלומות מילוליות אכן יכולים להסתיים בתביעת לשון הרע.
זהו נושא שכדאי להיות ערניים אליו, בעיקר בהקשר של פרסום השמצות או פרטים אינטימיים באינטרנט. זאת, מאחר שבניגוד למה שנאמר בין חברים או בני משפחה, בשיחות סלון או אפילו ברחוב, דברים שנכתבים באינטרנט נשארים “חקוקים” שם, ועלולים לצוץ בכל חיפוש אקראי.
יתרה מכך, פוטנציאל החשיפה של סטטוסים, פוסטים וציוצים ברשתות החברתיות הוא עצום, כיוון שכל קליק מגדיל את מעגל האנשים שעשויים להיחשף למידע, באופן שלמפרסם המקורי אין כל שליטה עליו.
כך, פוסטים שמפרסמת אישה על בן זוגה לשעבר, המפקפקים בכישורי ההורות שלו או מציגים אותו כאלים, שיכור וכדומה, עלולים להגיע בסופו של דבר לעיניהם של הילדים עצמם, ולפגוע בקשר שלהם עם אביהם.
כמו כן, ההשמצות יכולות לפגוע בתדמיתו של האיש בקרב חוג מכריו, ואף בקרב עמיתיו לעבודה ומעסיקיו, והן עלולות אפילו לסכן את יכולתו לזכות במשמורת על הילדים או בהסדרי ראייה נרחבים.
למעשה, ככל שמאבקי הגירושין נעשים מרים יותר, ו”אמצעי הלחימה” משתכללים, כך מתגברת התופעה של שימוש מכוון בפרסומים שכאלה, על מנת לגרום לצד השני בגירושין “לאבד נקודות” בבית המשפט, או אפילו לוותר מרצונו על זכויות המגיעות לו בדין, על מנת להימנע מהפצת סיפורים אודותיו.
בית המשפט רואה בחומרה מקרים של פרסום לשון הרע לצורך מניפולציה או שיפור עמדות בגירושין, במיוחד אם ניתן להוכיח שהדברים נעשו בכוונה תחילה.
עם זאת, חשוב לציין שלא כל פרסום שלילי יכול להוות עילה לתביעת לשון הרע; בחוק קיימות הגנות שנועדו לאזן את הזכות לשם טוב עם חופש הביטוי. כך, הגנת “אמת דיברתי” תעמוד לפרסום שמכיל דברי אמת – ובלבד שיש בו עניין לציבור והוא לא נעשה רק על מנת להשפיל ולבזות את מושא הפרסום ברבים.
כמו כן, הגנת “פרסום מותר” קובעת שפרסומים שנעשו במסגרות מסוימות, לרבות פרוטוקולים ציבוריים וכן הליכים משפטיים, לא ייחשבו להוצאת לשון הרע. משמעות הדבר היא שכתבי הטענות שמוגשים על ידי הצדדים לגירושין לבית המשפט, למשל, נחשבים לפרסום מותר שאינו חשוף לתביעת לשון הרע, וזאת גם אם הם מכילים האשמות והכפשות בוטות.
בשורה התחתונה כדאי לזכור שכמאמר המשוררת, “אחרי כל מלחמה מישהו חייב לנקות”. מאבקי גירושין מכוערים ומתמשכים סופם שיגרמו נזק לשני הצדדים, וכמובן שגם לילדים ולסביבה הקרובה.
בית המשפט אינו מפגין סלחנות כלפי בני זוג שמרשים לעצמם להפיץ רעל ושקרים ללא הבחנה במסגרת הליך הגירושין, ובוודאי שלא אם עשו זאת בכוונת מכוון, כחלק מטקטיקה כזו או אחרת. התנהגות כזאת יכולה לא אחת להוות עילה לתביעת לשון הרע, שבצידה פיצוי כספי גבוה או אף עונש מאסר.
