האם ניתן לחייב אב חורג לשלם מזונות ילדים?

פסק הדין ניתן ביום 5.4.201, כאשר בית המשפט שלערעור אישר את פסק דינו של בית משפט קמא (בית המשפט לענייני משפחה) וקבע, בנסיבות העניין המיוחדות, כי האב החורג אמנם חייב לשלם דמי מזונות עבור הקטינה.

חשוב לציין, כי עסקינן במקרה חריג, אשר אינן קובעות מסמרות לגבי חיוב עקרוני של אב חורג בתשלום מזונות לילדי אשתו, אלא החילו זאת בהתייחס ובהתקיים אותן הנסיבות המיוחדות, כפי שהיו במקרה הנדון, כגון: הודאת האב לפיה “אימץ” בפועל (דהיינו, לא באופן חוקי ורשמי) את הילדה כבתו ואף פרנס ודאג במשך שנים ארוכות לכל צרכיה, העובדה שהצדדים אמנם היו פרודים אך טרם גירושין, העובדה שהאב הביולוגי זנח את הקטינה ממש בסמוך למועד היוולדה ומאז לא היה בקשר כל שהוא עמה, ועוד.

עם זאת, בהחלט מדובר בפסק דין מעניין ותקדימי מבחינה משפטית (אי כי הוא “מנחה” ולא “מחייב”, בהיות שלא ניתן ע”י בית המשפט עליון), אשר נותן פתח לתביעות מסוג זה בעתיד, במקרים דומים.

בהקשר זה, יש להעיר גם, כי במקרה הנדון, ככל הנראה (לא צוין בפסק הדין), לא נערך בין ההורים הביולוגיים של הקטינה הסכם גירושין, כך שלא קיים היה חוב פסוק מצד האב הביולוגי לתשלום מזונות לקטינה.

בית המשפט סקר במסגרת פסק דינו את ההוראות החוקיות הנוגעות לנושא באופן כללי, אותן נביא כאן להלן.

עובדות התיק בתמצית

העובדות בתמצית היו: זוג שנישא כדמו”י, להם ארבעה ילדים משותפים, וכן בת נוספת מנישואיה הקודמים של האישה, היא הקטינה, אשר כולם קטינים. האב הביולוגי של הקטינה עזב את הארץ ממש בסמוך למועד היוולדה של הקטינה ומאז התגורר בחו”ל ולא קיים קשר כל שהוא עם הקטינה.

כמו כן, האב החורג הודה במסגרת ההליכים המשפטיים, כי מתוך טוב לב ואצילות הוא למעשה “אימץ” בפועל את הקטינה כבת לכל דבר ועניין, פרנס אותה ודאג לכל מחסורה, כאילו הייתה היא בתו הביולוגית, ואף כלכל אותה במהלך שנים ארוכות, בהתנדבות למעלה מחובתו.

המסגרת המשפטית הנורמטיבית

בחלק זה נפרוש בפניכם בקצרה את עיקרי המסגרת המשפטית הנורמטיבית אותה פרש בית המשפט שלערעור בפסק דינו.

סעיף 3 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי”ט-1959 (להלן: “חוק המזונות”), קובע כדלקמן:

“(א) אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה.

(ב) אדם שאינו חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, או שלא חל עליו דין אישי, חייב במזונותיהם, והוראות חוק זה יחולו על מזונות אלה.”

לגבי יהודים, בכל הנוגע לדמי מזונות, חלים דיני ישראל, הקובעים חובה של האב (הביולוגי) לזון את ילדיו הקטינים.

העיקרון הוא, כי לפי דיני ישראל אדם אינו מחויב לפי הדין לשלם את מזונות ילדי בן זוגו, כפי שהינו מחויב לזון את בניו שלו (הביולוגיים) הקטנים.

יחד עם זאת, לפי דיני ישראל, קיים חיוב המוטל על אב, הנובע מכוח דיני הצדקה הכלליים, לזון גם את ילדיו הגדולים, אשר לגביהם אינו חייב להם מזונות לפי הדין, ואולם, יש לציין, כי אין כופים זאת, בהיעדר זכות תביעה אישית כנגד האב, אלא הכפייה מסורה לבית הדין, לפי שיקול דעתו, ובהתחשב בנסיבות העניין (כגון: הכנסותיו, נכסיו, וכיו”ב). מאותו מקור גם הסיקו, במקרים ונסיבות מסוימים, כי מכוח אותם דיני הצדקה הכלליים, האב חייב לזון אף את קרובי אשתו, לפני שהוא מעניק צדקה לאנשים רחוקים יותר. כפי שכבר נאמר בנושא זה, כי: “עניי ביתו קודמים לעניי עירו ועניי עירו קודמים לעניי עיר אחרת” (שולחן ערוך).

זאת ועוד, דיני ישראל מתווים מסלול משפטי רעיוני נוסף לחיובו של אדם במזונות ילדיו, זאת מכוח החיוב לשאת במזונות של אשתו. דהיינו, חובת האב לזון את האישה מקיפה את כל צרכיה השונים, לרבות הוצאות בגין גידול ילדיה שלה. על-פי מסלול זה, היקף ותנאי החיוב במזונות ילדים הם דומים, במובנים מסוימים, לאלו החלים לגבי מזונות אישה. צא ולמד, כי חלה חובה על האב לזון גם את ילדיה של אשתו (שלא ממנו), מאחר ולא יהיא דין שונה לילדים כאמור, לעומת ילדיו שלו (הביולוגיים). עם זאת, צוין, כי יש החולקים על הגישה האמורה.

לא זאת אף זאת, בשנים האחרונות מתפתחת בישראל מגמה בפסיקה המורה על חובת מזונות גם במקרים שבהם לא הוטלה החובה מכוח הדין, אלא בדרך של הסכמה מכללא (המשתמעת מהתנהגות הצדדים בפועל).

בנוסף על כך, בפסק הדין הוטעם, כי לא ניתן לדון בחיוב של אב חורג במזונות ילדים קטינים של אשתו, מבלי להתייחס לחובתו הקודמת של האב הביולוגי בעניין זה. יתרה מזו, מקום בו אב ביולוגי הוא בין החיים, חיובו – ברמת העיקרון – תמיד קודם לעומת חיובו של אב חורג.

כמו כן, טרם אכיפת חיוב מ”דיני צדקה” יש לבחון את מכלול חובותיהם של יתר האנשים שהם בעלי קרבה יתרה לילד/ה, ואף בני אותה קרבה, כמו האב החורג, או אז יש לשקול ולאזן את חלוקת העומס הכספי ביניהם. עקרון זה גם בא לידי ביטוי בסעיף 7 לחוק המזונות, הקובע, כי: “היו שניים או יותר בני אותה קרבה חייבים במזונות לזכאי, רשאי בית המשפט לקבוע את מידת החיוב של כל אחד מהם”.

בסופו של דבר, קבע בית המשפט, שלא קיים קושי לקבוע במקרה הנדון, כי באופן עקרוני האב החורג חייב במזונות הקטינה, בוודאי כל אימת שבני הזוג לא התגרשו זמ”ז חיובו של האב החורג נובע מהדין האישי ולמצער מ”דין צדקה”, כל שכן בוודאי נובע כברירת מחדל מחוק המזונות.