הסכם ממון פיקטיבי

מדריך בנושא הסכם ממון פיקטיבי

מלכוד 22

אתם אולי שואלים את עצמכם עכשיו: חיפשנו מידע על הסכם ממון פיקטיבי, אבל מה הקשר לכותרת של המאמר?

ובכן (ומעבר לעובדה, שלדעתנו, זהו ספר שחובה לקרוא), בני זוג רבים רואים בחתימה על הסכם ממון פיקטיבי כמהווה פתרון משפטי קל ומהיר כדי להתחמק מתשלום חובותיהם לנושים. ברם, לפעמים, הבחירה הזו מסתברת בתור מלכוד.

מלכוד 22 (ובאנגלית: Catch 22) הוא ספר מאת ג’וזף הלר (יהודי-אמריקאי), אשר יצא לאור בשנת 1961. זהו רומן סטירי אנטי-מלחמתי. העלילה היא בדיונית, ועוסקת בסוגיית אי-שפיותה הגלובלית של מלחמת העולם השנייה.

ולהלן ציטוט מתוך הספר (נלקח מויקיפדיה):

“היה רק מלכוד אחד, מלכוד 22, שציין במפורש כי דאגה לביטחון האישי אל מול סכנות ברורות ומיידיות היא תהליך של חשיבה הגיונית.”

“אור היה משוגע והיה אפשר לקרקע אותו. כל מה שהוא היה צריך לעשות זה לבקש. וברגע שהיה עושה את זה, הוא כבר לא היה משוגע והיה צריך לטוס למשימות נוספות. אור היה משוגע כאשר הוא טס למשימות נוספות, ושפוי כאשר הוא לא טס, אבל אם הוא היה שפוי הוא היה צריך לטוס. אם הוא טס הוא היה משוגע, ולא היה צריך לטוס. אבל אם הוא לא רצה לטוס הוא היה שפוי, והיה חייב לטוס.”

הביטוי הידוע ‘מלכוד-22’ נגזר משמו של הספר (שהפך לרב-מכר עולמי, ובשנת 1970 גם הופק לפיו סרט קולנוע), ומשמעותו – מצב אבסורדי של חוסר מוצא. אדם הנדרש לבצע שתי פעולות, כאשר הביצוע של הפעולה הראשונה מוביל לתוצרי הביצוע של הפעולה השנייה.

---

הסכם ממון פיקטיבי

בלא מעט מקרים, בעלי עסקים אשר נקלעו לחובות גבוהים בעסק והתקשו לפרוע אותם (מבלי שייאלצו לממש מנכסיהם), מחליטים ‘ביום בהיר אחד’, לאור הסתבכותו של העסק, רק פסע לפני מועד קריסתו הסופית, לערוך הסכם יחסי ממון, אשר מבחינתם הוא אך ורק למראית עין, שכן תכליתו (האמיתית והנסתרת) היא ניסיון פר-אקסלנס למנוע מהנושים לשים יד על הנכסים המשותפים של בני הזוג ולהשתלט עליהם.

שעון החול מתקתק, אז הם יושבים ביחד ומגבשים לעצמם תכנית הצלה, במסגרתה, בין היתר, כאמור, הם עורכים ביניהם הסכם ממון פיקטיבי, לפיו מעביר אחד מבני הזוג (זה שלו יש חובות כלפי נושים) את כלל רכושו (או חלק הארי), הרשום על-שמו, לבן/ת הזוג השני/ה.

במהלך שנות פעילותו של העסק, הכול היה טוב. העסק הוקם לאחר הנישואין, ולאורך השנים הם ראו את העסק כשייך לשניהם, באופן שווה ומלא. העסק אף הניב רווחים נאים, כך שאפשר להם רמת חיים מאוד גבוהה. לצורך העניין, במקרה המתואר, הבעל הוא זה אשר ניהל והפעיל את העסק (על עשרות עובדיו), ואילו האישה עבדה כשכירה (בפחות מחצי משרה), ובמקביל עזרה פה ושם בעסק (ממש בקטנה, כמו שאומרים), ובעיקר היא זו אשר טיפלה במסירות במטלות הבית השונות, גידול הילדים וכו’.

כאשר הדברים החלו להשתבש, ומחשש שהנושים יצבאו אל מול פתח דלת ביתם, הם דאגו להעביר בהדרגה כספים ונכסים שונים מהעסק (הרשום על-שם הבעל) לידיה של האישה, כדי לרוקן אותו, בניסיון למנוע מהנושים להצליח לגבות ולפרוע את החובות הכבדים, אשר רק טפחו וגדלו.

וכך, את כל זכויותיו של הבעל (מחצית) בדירת הפנטהאוז המשותפת הם העבירו (ללא תמורה, כמובן) באמצעות עורך דין ורשמו אותן על-שם האישה בטאבו. בנוסף, את כל הכספים שהיו להם בחשבונות הבנק של העסק (הרשומים על-שם הבעל), הם דאגו למשוך במזומן ו/או להעביר לחשבונה הפרטי של האישה, וכהנה וכהנה.

כעת, הנושים מאיימים לתבוע את שני בני הזוג, שכן, לטענתם, מדובר על עסק המהווה רכוש משותף, לכל דבר ועניין, ולכן שני בני הזוג מחויבים כלפיהם (ביחד ולחוד) לשלם את מלוא החובות של העסק שקרס ובינתיים גם נסגר.

הנה כי כן, התכנית בוצעה, והמשימה הושלמה מבחינתם. אבל (ויש פה אבל גדול) – זוגות כאלו לא תמיד לוקחים בחשבון, כי, לעתים, יש ‘טוויסט’ בסוף העלילה, וכי הסכם ממון פיקטיבי כזה, עלול לסבך אותם (במקרה הזה, את הבעל) בהמשך עוד יותר!

שכן, הפרקטיקה מלמדת, כי בתי המשפט בישראל ממעטים לאשר תובענות לצווים הצהרתיים (המוגשים על ידי בני זוג, להבדיל מהנושים; וראה במשך) בדבר ביטולם של הסכמי ממון, מה שעלול להותיר צד אחד – זה שהבריח את הנכסים והעביר אותם לטובת משנהו, בניסיון להצילם – לשקוע למצולות הים לבדו עם חובותיו הוא, ועתה הוא גם איבד דה-פקטו את זכויותיו בכל אותן עתודות כלכליות אותן הוא העביר זה לא מכבר לבן או לבת הזוג.

למרבה הצער, לפעמים המציאות עולה על כל דמיון, וכעבור זמן מה ההליך מגשים את עצמו, כך שבסופו של דבר יחסיהם של בני הזוג עולים על שרטון, והם מוצאים את עצמם מסוכסכים באמת ומנהלים ביניהם הליכי גירושין (ועוד בדיוק בפני אותו השופט שאישר את ההסכם…).

סיטואציה כזו, שאולי נחזית סוראליסטית, תקשה מאוד על הצד המוותר (בסיפור שלפנינו, הבעל הוא זה שנותר חסר כל) לטעון, כל שכן להצליח להוכיח, כי בעצם היה מדובר על הסכם ממון שהוא פיקטיבי, אשר יש להורות על ביטולו, ולהשיב את המצב לקדמותו.

אגב, מה אתם אומרים, האם, בדיעבד, כדאי היה לבעל להעביר את הרכוש לילדים?

ורגע לפני סיום חלק זה, לא שכחנו דבר מה נוסף. האם אתם רוצים לדעת – מה לגבי החובות לנושים? מעט סבלנות, ברשותכם. על זה תוכלו לקרוא בהמשך המאמר.

מהו הסכם ממון?

כללי

הסכם ממון הוא חוזה אותו עורכים בני זוג ובמסגרתו הם מסדירים, מראש ובכתב, בהתאם לרצונם ובהסכמה הדדית, את יחסיהם הממונים ואת חלוקת הרכוש ביניהם למקרה של פקיעת הקשר.

המונח “פקיעת הקשר” משמע – סיום הזוגיות עקב גירושין (לגבי בני זוג נשואים), פרידה (לגבי בני זוג ידועים בציבור), או חלילה כתוצאה מפטירה של מי מהצדדים.

מה כולל הסכם ממון?

כאמור, הסכם ממון מסדיר את מערכת היחסים הממונית של בני הזוג.

הסכם ממון לרוב כולל התייחסות לשלושה אספקטים ממוניים מרכזיים:

• הרכוש הקיים: הנכסים שיש לכל צד מלפני הקשר הזוגי.
• הרכוש העתידי: הנכסים שייצברו על ידי הצדדים ו/או מי מהם במהלך הקשר הזוגי.
• המשטר הרכושי: מדיניות שיוך הנכסים הקיימים והעתידיים לכל צד (כלומר, יחסי שיתוף, או הפרדה רכושית), כמו גם אופן החלוקה במקרה של פקיעת הקשר (בעת ‘מועד הקרע’).

המונח “נכסים” לענייננו, משמע – זכויות, חובות, כספים (משכורות, רווחים, וכו’), מיטלטלין, נדל”ן, וכיו”ב (ולמעשה כל נכסי ממון, מכל סוג ומין שהיא, ללא יוצא מן הכלל).

הסכם ממון הוא מעין ‘פוליסת ביטוח’ ככל הנוגע למערכת היחסים הפיננסית של בני זוג.

זהו מכשיר משפטי אשר מטרתו היא להעניק לבני הזוג הגנה, ודאות, וכן בטחון ושקט נפשי לזוגיות בריאה ומאושרת, בניסיון למנוע מאבקים משפטיים מכוערים בעתיד במצב של גירושין או פרידה, ככל בנוגע לענייניהם הרכושיים.

מתי ניתן לערוך הסכם ממון?

הסכם ממון בין בני הזוג יכול להיערך בכל שלב של הזוגיות:

• לפני הנישואין (הסכם ממון טרום נישואין).
• לאחר נישואין (הסכם ממון במהלך נישואין).
• עובר לפקיעת הנישואין (הסכם גירושין ויחסי ממון).

כמו כן, ככל שהמדובר על בני זוג ידועים בציבור, הרי שהסכם הממון יכול להיערך בתחילת הזוגיות, במהלכה, וכן בסיומה (הסכם פרידה).

זאת ועוד, מאחר וזהו נושא רגיש, אזי, כלל, כאשר עסקינן בבני זוג אשר עומדים להינשא, רצוי שלא להשאיר את הנושא של הסכם הממון ‘לדקה התשעים’, אלא לערוך אותו כבר מספר חודשים לפני אירוע החתונה. ולגבי בני זוג שאינם נשואים (ידועים בציבור), מומלץ לערוך את ההסכם עוד לפני מועד המעבר למגורים משותפים.

אישור ההסכם

בניגוד לחוזה משפטי רגיל, על מנת שלהסכם ממון בין בני זוג יהיה תוקף משפטי, לא מספיק לחתום עליו, אלא בני הזוג חייבים לאשרו.

הסכם ממון יש לאשר בבית המשפט לענייני משפחה, או בבית הדין הרבני.

בנוסף, הסכם ממון אשר נחתם לפני נישואין ניתן גם לאמת בפני נוטריון, או אצל רשם הנישואין.

לגבי הסכם ממון בין ידועים בציבור, הרי שאין חובה לאשרו (אך הדבר בהחלט מומלץ) והוא נכנס לתוקף עם חתימת הצדדים עליו.

אישור ההסכם הוא הליך קצר יחסית, במהלכו בני הזוג מתייצבים בפני הגורם המאשר, הוא מזהה אותם, מוודא שהם חתמו על ההסכם מרצונם הטוב והחופשי, לאחר שקראו את תוכן ההסכם ועברו עליו לעומק, הבינו היטב את הוראותיו, כמו גם את משמעותו ותוצאותיו האפשריות.

הסכם ממון וחובות

יש לציין, כי הסכם ממון אמנם אינו אקט רומנטי, בטח בימים היפים כאשר הזוגיות שלכם מלבלבת והאהבה פורחת, אולם זהו הסכם חשוב מאוד, אשר בהחלט יכול להגן עליכם בהמשך, אם חלילה משהו ישתבש בדרך, וכן במצב בו לצד השני יש ו/או יהיו חובות.

כאשר בחובות עסקינן, אם לא ערכתם ביניכם הסכם ממון, אזי עשויות להתעורר מחלוקות ותסבוכות עתידיות, וזאת, בין היתר, בשני מישורים מרכזיים:

• במישור היחסים הפנימיים של בני הזוג – בינם לבין עצמם: הכוונה האם החובות של הצד השני שייכים גם לכם, כך שבן הזוג או בת הזוג שלכם רשאי/ת לחייב אתכם להשתתף בהם ולהיפרע מכם בגינם?
• במישור היחסים החיצוניים של בני הזוג – מול צדדים שלישיים: הכוונה האם נושים של הצד השני (כגון: בנק, ספקים של העסק וכיו”ב) רשאים להיפרע גם מהרכוש שלכם ולגבות מכם את החוב של בן הזוג או בת הזוג הזוג שלכם?

נדגיש, כי הסכם ממון איננו לחש כשפים של ‘הוקוס פוקוס’, אשר מאפשר לבני זוג לבצע בין ליל העלמה מכוונת והברחה אסורה של רכוש, אגב התנהלות הנגועה בחוסר תום-לב ושלא כדין, או אז ההסכם יכול להיחשב בתור לא חוקי וחסר תוקף משפטי, בהיותו חוזה למראית עין (הסכם ממון פיקטיבי).

ברם, במידה והסכם ממון נערך מראש, באופן מתוכנן, מושכל, יצירתי ומתוחכם, באמצעות עורך דין הסכם ממון מומחה, הוא בהחלט יכול להוות כלי משפטי יעיל ולספק הגנה בטוחה ואפקטיבית מפני חובות לנושים, עבורכם ו/או עבור בן הזוג השני.

חוזה למראית עין

מהו חוזה למראית עין?

חוזה למראית עין הוא חוזה אשר קיימת בו אי-התאמה (מכוונת) בין שני מעגלים משפטיים:

• האחד: ההסכמות החיצוניות (גלוית) של הצדדים, כפי שהן מגולמות על-ידם באופן מפורש בהוראות החוזה.
• השני: ההסכמות הפנימיות (נסתרות) של הצדדים, הרצונות והכוונות האמיתיות שלהם, המבטלות (או משנות) בהסכמה את המעגל החיצוני.

לפי סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל”ג-1973 (להלן – “חוק החוזים”) חוזה הנערך למראית עין בלבד הוא חסר תוקף.

הסעיף קובע כלהלן:

“13. חוזה שנכרת למראית עין בלבד – בטל; אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום לב על קיום החוזה.”

סעיף 13 לחוק נכלל בפרק ב’ לחוק החוזים, אשר כותרתו: “ביטול החוזה בשל פגם בכריתתו”.

הסעיפים שלאחריו עוסקים בפגמים נוספים בכריתת חוזה: “טעות” (סעיף 14), “הטעיה” (סעיף 15), “טעות סופר” (סעיף 16), “כפיה” (סעיף 17), וכן “עושק” (סעיף 18).

ברם, במאובחן מסעיפים 14-18 הנ”ל לחוק, אשר הוראותיהם קובעות עילות לביטול מאוחר של חוזה, סעיף 13 קובע שהחוזה הוא – “בטל”, כלומר, החוזה אינו חוקי וכאילו מעולם לא התקיים.

סוגיית כוונתם האמיתית של הצדדים, העומדת (ומסתתרת) מאחורי החוזה, היא שאלה שבעובדה וניתן להתחקות וללמוד עליה לפי המכלול של נסיבות המקרה; והאם מתגלים ‘אותות מרמה’? (כגון: מקרה שבו בני הזוג עורכים הסכם ממון על עסק רק על מנת להימלט מהחובות לנושים; ראה הרחבה בהמשך).

יצוין, כי בהתאם להוראת הבטלות שבסעיף 13 לחוק ניתנת עדיפות לרצון המשותף האמיתי של הצדדים על פני הצהרתם החיצונית, במידה והאחרונה נעשתה על-ידם אך ורק למראית עין (וראה: ע”א 623/85 סלהוב נגד גליה (פ”ד מג(2) 214 ,218 (1989)).

 נטל הראיה בעניין זה רובץ על הצד המבקש להוכיח, כי החוזה נכרת “למראית עין בלבד”.

בתיק ע”א 6295/95 בוחסירה נגד בוחסירה פ”ד נ(1) 249, 261 (1996) צוין כך:

“מטרתו של חוזה למראית עין הינה, להציג כלפי חוץ מצב דברים, אשר על פי המוסכם בין הצדדים לחוזה אינו משקף מצב משפטי אמיתי. כך כשצד לחוזה למראית עין מעביר על פי החוזה זכויות משפטיות אשר בידו לאחר, כדי להציג בפני נושיו מצב כאילו הזכויות אינן שייכות לו. כך כשצד לחוזה כזה מבקש להציג מצב על פיו הנכס כבר לא בידיו על מנת להפיג את לחצם של קרוביו המבקשים זכויות בנכס. חוזה למראית עין יכול להיחתם גם על מנת להציג כלפי חוץ מצב כאילו רוכש הזכויות על פי החוזה הפך לבעל הזכויות, דבר היכול להקנות לו יתרון. כך, אם רכישת הזכויות הנחזות על פי החוזה תאפשר לו קבלת הלוואה.”

ובהמשך:

“הטוען שחוזה הינו למראית עין בלבד עליו הראיה. את העובדה בדבר כוונתם האמיתית של הצדדים בנסיבות העניין, ניתן להסיק ממכלול הראיות הנוגעות לעניין, כולל ראיות נסיבתיות. ברי, שבמסגרת זו תהיה רלוונטית התנהגותם של הצדדים, אשר יהיה בה ללמד איך התייחסו הצדדים עצמם לזכויות והחובות אשר נקבעו בחוזה (ראה ע”א 623/85 הנ”ל, בעמוד 218). אם יהיה ניתן להסיק מהנסיבות שהצדדים לא התכוונו להעברת זכויות בדירה וכי כל כולו של החוזה לא נועד אלא כדי להביא לכך שהבנק יסבור שהייתה העברת זכויות כזו, הרי שמדובר בחוזה למראית עין אשר הינו בטל ביחסים שבין הצדדים לו.”

מראית עין יחסית ומראית עין מוחלטת

באשר לחוזים למראית עין, קיימים שני מצבים אפשריים, כמפורט להלן:

מראית עין מוחלטת –

מצב בו מאחורי הוראותיו של החוזה (החיצוני) עליו חתמו הצדדים אין ולא כלום, כלומר, למן ההתחלה הם לא התכוונו לשנות את המצב הקיים ביניהם, הגם שכלפי חוץ הם הכריזו על החוזה ואולי גם פעלו באופן שונה לפיו, כביכול, אך אין ביניהם חוזה נסתר כל שהוא.

תוצאת הסיווג של חוזה כבלתי חוקי ולמראית עין מוחלטת – מביאה לבטלותו.

דוגמה להמחשה:

הסכם ממון על דירה במסגרתו מעביר הבעל את זכויותיו בדירה המשותפת לאישה.

צד א’, הבעל, מעוניין להתחמק מנושיו, ולכן מעביר את זכויותיו בדירה (50%) על-שם צד ב׳, האישה (שכעת רשומה לפי 100%), אולם אין בכוונת בני הזוג לשנות באמת את יחס הזכויות בדירה (50%-50%) אלא רק את ה-Title של הבעלות כרשום בטאבו.

מצב זה מהווה חוזה של מראית עין מוחלטת, ולפיכך החוזה (בכללותו) – בטל.

מראית עין יחסית –

מצב בו מאחורי הוראותיו של החוזה (החיצוני) עליו חתמו הצדדים עומד חוזה נוסף (הפנימי), כלומר, יש ביניהם חוזה נסתר ושונה (והדבר יכול להתבטא, לדוגמה: בזהות האמיתית של הצדדים לעסקה, בפרט כל שהוא מתוך החוזה וכו’.

דוגמה להמחשה:

הסכם דירה בין מוכר לקונה.

הצדדים מסכימים ביניהם על תמורה בסך X, אולם בחוזה עליו הם חתמו הם רשמו סך Y (שהוא נמוך מ-X), כוונת הצדדים היא לקיים החוזה הנסתר (הם סיכמו זאת בעל-פה, או בנספח סודי בכתב) בסך X המקורי (ולא בסכום Y החיצוני), אולם הם חתמו על חוזה שונה במטרה (שאינה חוקית, כמובן) להלבין כסף מזומן ‘שחור’ ו/או להתחמק מתשלום מס רכישה ו/או מס שבח (ולחלופין, להפחיתם).

מצב זה מהווה מראית עין יחסית – ולפיכך הפרט השונה (שהוא החלק הלא חוקי), אשר נרשם בחוזה (ה-Y) – בטל (ובמקומו יבוא ה-X שהוא המחיר האמיתי), כך שיתכן שהחוזה בכללותו עדיין יעמוד בתוקף.

לעניין זה, קובע סעיף 19 לחוק החוזים, הקרוי “ביטול חלקי”:

“ניתן החוזה להפרדה לחלקים ועילת הביטול נוגעת רק לאחד מחלקיו, ניתן לביטול אותו חלק בלבד; אולם אם יש להניח שהצד הרשאי לבטל לא היה מתקשר בחוזה לולא העילה, רשאי הוא לבטל את החלק האמור או את החוזה כולו.”

יצוין, כי כיבוד ומתן תוקף משפטי לחוזה הנסתר, כאשר העסקה בכללותה נגועה באי-חוקיות (בהיות החוזה החיצוני – פסול), מעורר קושי פרקטי, ועלול להוביל לתוצאות בלתי רצויות (למשל, ככל הנוגע לדוגמה שהובאה לעיל: החשש לפגיעה באלמנט ההרתעה ובאינטרס הציבורי להילחם בעבירות מס, ושמא יצא החוטא נשכר).

עקרונות “הבטלות החלקית”, אותם בוחן בית המשפט, לפי סעיף 19 לחוק, הם:

• שלב ראשון: האם ניתן להפריד את החוזה לחלקים?
  שלב שני: האם עילת הבטלות נוגעת רק לאחד מחלקיו?
• שלב שלישי: האם ניתן לבודד רק את החלק הנגוע ולהשאיר את החוזה על-כנו, מבלי שייווצר חוזה שונה מזה שבו התקשרו הצדדים?

אם התשובה היא חיובית לכל הנ”ל – מתאפשר פיצול של החוזה.

הסכם ממון פיקטיבי – זהירות מביטול נדרשת!

הסכם ממון פיקטיבי – ביטול על ידי בן הזוג (שהבריח)

נצטט כותרת אשר הופיעה לאחרונה באתרי החדשות:

חתמו על הסכם ממון והאישה השתלטה על כל נכסי הזוג

ישראלי שניהל עסקי מסעדנות רבים בחו”ל נקלע לקשיים כלכליים וחובות כבדים ■ לטענתו, כדי שנושיו לא ישימו יד על רכושם הרב, חתמו הוא ואשתו על הסכם גירושין ויחסי ממון פיקטיבי ■ האישה טוענת שההסכם אמיתי ותקף ■ עכשיו מחכה הבעל להכרעת בית המשפט למשפחה בתיק.

______________________

במקרים רבים, גירושין פיקטיביים הופכים להיות גירושין בפועל, או אז מי מבני הזוג שהנכסים הוברחו ונרשמו על-שמו בלבד, עלול לטעון שהנכסים הללו הם רק שלו ובתוך כך להותיר את בן זוג השני חסר כל.

ניתן לתקוף הסכם ממון בטענה שהוא פיקטיבי, אם יוכל התובע הטוען לכך להוכיח, כי ההסכם אכן נערך רק למראית עין.

בית המשפט יתחקה אחר רצונם וכוונתם האמיתית של הצדדים להסכם. כל מקרה בהתאם לנסיבותיו העובדתיות המיוחדות.

נקבע בפסיקה, כי נדרשת רמת הוכחה ראייתית גבוהה, התואמת את חומרת הטענה הנטענת – בדבר פיקטיביות.

בתי המשפט בישראל דחו בעבר תביעות לסעדים הצהרתיים של בני זוג בדבר ביטולם של הסכמי ממון פיקטיביים, ולא אחת קבעו, כי מרגע שהסכם הממון אושר וקיבל תוקף של פסק דין, אזי הצד אשר ויתר על חלקו בנכסים יהיה מושתק מלטעון כנגד נכונות ואמיתות הוראות ההסכם, שכן עסקינן בשימוש לרעה בהליכי בית משפט.

ככלל, המדיניות השיפוטית היא, כי מי שביצע עוולה (הצד המוותר) לא ייהנה מפרי חטאו. בית המשפט לא בנקל יושיט יד למי שניסה – באמצעות הסכמי ממון פיקטיביים (ולא קיים הפרדה רכושית אמיתית בין בני הזוג) – להבריח נכסים, במטרה לפגוע בזכויותיו של צד שלישי (להכשיל את הנושים ולהערים עליהם, על מנת להתחמק מחובות) ועתה טוען לפיקטיביות של ההסכם.

לפי הגישה הזו, מי שערך הסכם גירושין ויחסי ממון פיקטיבי והציגו לשופט אשר נתן לו תוקף של פסק דין, נתפס בעיני בתי המשפט כמי שייצר מצג שווא ו/או רימה לא רק את הנושים, אלא גם את השופטים (ומצב זה הוא בלתי נסבל מבחינת בתי המשפט).

נעיר, כי קיימת אי-אחידות בהחלטותיהם ופסיקותיהם של בתי המשפט בנושא זה.

ניתן לסכם, כי הקושי לבטל הסכם ממון פיקטיבי טמון בשני מישוריים מרכזיים:

1. האינטרס הציבורי: ביטול הסכם ממון פיקטיבי פוגע בשיקולי צדק ומדיניות שיפוטית, ולכן אין לעודד עשיית תביעות מסוג זה. שכן, הדבר יהווה תמריץ להמשך עריכת הסכמי ממון פיקטיביים והכשלת נושים בעתיד.
2. אי עמידה בנטל ההוכחה: בתיקים רבים בית המשפט פשוט לא משתכנע, כי עסקינן בהסכם ממון פיקטיבי, ולכן אין מקום להורות על היותו בטל.

הסכם ממון פיקטיבי – ביטול על ידי צד שלישי (נושה, בנק וכו’)

כאשר נושה פותח את ההליך ומבקש להצהיר על בטלותו של הסכם ממון בעילה של היותו חוזה למראית עין בלבד, עליו להוכיח ולשכנע את בית המשפט, כי עסקינן בהסכם שהמטרה העומדת

מאחוריו הייתה ניסיון להתחמק שלא כדין מפירעון החובות.

לשם כך, על הנושה לחצות משוכה ראייתית של נטל הוכחה מוגבר.

במקרים רבים, אכן נעתרו בתי המשפט לתביעות של נושים וביטלו הסכמי ממון אשר נקבע לגביהם, כי מטרתם הייתה להבריח כספים, זכויות ונכסים מנושים.

על מנת להכריע בסוגיה, בית המשפט יבחן את ההסכם בהתייחס למכלול הנסיבות הקשורות בכריתתו, ובין היתר:

• מה הייתה הכוונה של הצדדים בעת כריתת ההסכם.
• האם ההסכם היה אמיתי ונועד להבטיח את מצבה הכלכלי של האישה ו/או ילדים בגירושין? או שהוא נבע משיקולים פסולים גרידא, על מנת להימלט מהנושים?
• האם במועד הרלוונטי היו לבעל חובות לנושים? (כגון: עיתוי עריכת ההסכם לעומת ההסתבכות הכלכלית וצמיחת החובות, מצב של חדלות פירעון, או פשיטת רגל וכו’).
• האם הנושים תבעו את חובם מאת הבעל ו/או איימו עליו בדרך אחרת?
• האם במועד הרלוונטי הייתה האישה מודעת לקיומם של החובות לנושים, ולהיקפם? (הערה: יש לאבחן, למשל, מקרה של עריכת הסכם ממון לפני נישואין כאשר לבן הזוג יש חובות ובת הזוג ביקשה באופן לגיטימי להגן על עצמה מפניהם וכו’).
• מי ניסח את הסכם הממון? והאם הדבר נעשה, למשל, בעקבות הליכים משפטיים שהתנהלו קודם-לכן בין הצדדים?
• התנהגות הצדדים לפני מועד עריכת ההסכם (כגון: האם היה קיים סכסוך בין הצדדים? בחינת המשטר הרכושי והיחס לזכויות ו/או חובות במהלך תקופת הנישואין שקדמה).
• התנהגות הצדדים לאחר מועד עריכת ההסכם (היחס שלהם לנכסים שהועברו).
• האם הוראות ההסכם היו סבירות והגיוניות? (או חד-צדדיות?).
• האם ההסכם מומש על-ידם בפועל? (כגון: -אי-העברה פיזית וכו’).
• האם לאחר עריכת ההסכם המשיכו הצדדים לנהל חיים משותפים ו/או גרו ביחד, או שהם התגרשו ועברו להתגורר בנפרד?
• האם לפי חוקי פשיטת רגל (ודינים רלוונטיים אחרים) המדובר על מרשה על ‘העברה אסורה’.
• נסיבות חשודות אחרות – מה שקרוי ‘אותות מרמה’ (כגון: ניהול עסקאות באופן בלתי מקובל וכו’).
• ועוד…

בתיקים מסוימים, קבעו בתי המשפט, כי לא הייתה לבני הזוג כוונה להבריח רכוש מנושה (למשל: חוב לבנק וכדומה), אלא התרשמו שהכוונות של בני הזוג היו אמיתיות ומהכנות של הסכם הממון, באמצעותו ביקש הבעל להבטיח את מצבה הכלכלי של האישה ו/או של הילדים, ולכן דחו את תביעות הנושים.

לעומת זאת, בתיקים אחרים, כאשר התרשם בית המשפט, כי העברת הנכסים על-שם האישה לפי הסכם ממון הפרדה רכושית מוחלטת אמנם נעשתה על מנת להימלט מתפיסת הנכסים על ידי הנושים ולשם סיכול פירעון וגביית החובות – הביא הדבר לפסיקה בדבר בטלות  ההסכם לפי חוק החוזים.

יש הבדל גדול בין מקרה בו מעביר הבעל את נכסים לאישה מסיבה הגיונית ו/או כזו המוכרת בדין (כגון: כדי לפצות אותה בגין עוול שהוא גרם לה ו/או כתשלום בגין דמי מזונות ומדור לילדים ו/או פיצוי בגין פערי השתכרות וכיו”ב), לבין מקרה בו המטרה הייתה להקנות אישה יתרון על פני נושים אחרים, כזו המהווה הברחת נכסים פר-אקסלנס (‘העדפת נושים’ שלא כדין וכו’).

כעולה מן המקובץ לעיל, במקרים מסוג זה, יש גם פסיקות לטובת בני הזוג וגם פסיקות לטובת הנושים, ובסופו של יום כל מקרה ונסיבותיו – מוכרע לגופו.

---

לסיכום, קיימת חשיבות מכרעת לעריכת ההסכם ביד מקצועית של עורך דין הסכם ממון מומחה, תוך התחשבות בכל הדרישות הרלוונטיות שנקבעו בפסיקה. התנהלות מתוכננת, מושכלת ונכונה של בני הזוג היא בהחלט עשויה להציל את הנכסים המשפחתיים מידי נושים.

משרד עורכי דין עמית ורד מתמחה בעריכת הסכמי ממון מקצועיים ומאז הקמתו בשנת 1998 צבר ניסיון עשיר בתחום וערך מאות הסכמי ממון לבני זוג. המשרד ממוקם בראשון לציון. כל ההליך מבוצע בליווי אישי וצמוד מול עורך דין עמית ורד. כמו כן, ניתן לקבל ממשרדנו שירות על ייעוץ ועריכת הסכם ממון אונליין, באופן פשוט וקל ובעלות מופחתת (ללא פגישות במשרד, מקבלים את טיוטת ההסכם ישירות לתיבת האימייל שלכם).

מוזמנים לפנות אלינו בכל בקשה או שאלה בנושא.

 

__________

חושבים על הסכם ממון? שוקלים או מתלבטים?