משמורת על כלב
גרתם יחד כחברים או זוג נשוי, גידלתם כלב משותף, אולם כעת אתם מבקשים להיפרד. מי יקח את הכלב? האם יש משמורת משותפת על כלב? והסדרי ראיה? מה בתי המשפט מחליטים בסוגיה? ומהם השיקולים אשר אמורים לעזור לכם בהחלטה הכה הגורלית?
הנושא של משמורת והסדרי ראיה של ילדים, הוא אחת הסוגיות הבולטות בסכסוכי גירושין.
יחד עם זאת, יש גם לא מעט אנשים, אשר כה קשורים לבעל חיים שלהם (לעתים, יותר מלילדים), עבורם הנושא של המשך גידול בעל החיים הוא אקוטי ביותר, ואף יהיו מוכנים להיאבק על כך ולנהל מלחמת חורמה משפטית של ממש בנושא
בשנים האחרונות, ניתן להיתקל בזוגות שעושים ביניהם הסכם ממון על הרכוש ומכניסים גם הוראות לגבי סוגיית הבעלות והמשמורת על הכלב במצב של פרידה או גירושין.
ממש כפי שקורה במקרי גירושים עם ילדים, צריך לשקול את האופציות האפשריות (יישאר עם האימא, יישאר עם האבא או משמורת משותפת המושתתת על טובת הילד). ננסה להרחיב על כל אחת מהאפשרויות.
כבר בפתח הדברים יצוין, כי, עקרונית, לבתי המשפט לענייני משפחה יש גם את הסמכות לדון בענייני משמורת והסדרי ראיה של בעלי חיים.
אם בני הזוג מצליחים לגבש בעצמם הסכמות בנושא, ניתן להעלותן על הכתב בחוזה המחייב את הצדדים, כאשר במקרה של בני זוג נשואים שמתגרשים, ניתן ואף מומלץ להכניס הוראות כאמור במסגרת הסכם הגירושין, אשר מקבל תוקף של פסק דין.
ברם, אם בני הזוג אינם מגיעים להסכמות בנושא, עלול הדבר לגרור אותם להתדיינויות משפטיות בערכאות, אשר יעלו להם לא מעט כסף עבור עורכי דין, ואף יהיו כרוכים באנרגיה, זמן ולא מעט נדודי שינה וסיוטים בדבר גורלו של הכלב (או החתול), האהוב…
במספר פסיקות שהיו בישראל בשנים האחרונות, דנו בתי המשפט בתביעות שהגיעו לפתחם בתיקי גירושין ונגעו לסוגיות של משמורת והסדרי ראיה על כלבים וחתולים, בין אם סכסוכים בני בני זוג נשואים ובמסגרת גירושין, כאשר הצדדים לא הצליחו להגיע לידי הסכם גירושין, הכולל הסדרת הנושא המדובר, ובין אם בסכסוכים בין ידועים בציבור שגידלו בעל חיים יחדיו ונפרדו.
במקרים בהם בני הזוג היו נשואים זל”ז ובעל החיים נשוא המחלוקת נרכש ו/או אומץ על ידי הצדדים יחדיו, במהלך תקופת הנישואין, נחשבו בעלי החיים כרכוש משותף של שני הצדדים, מכוח הלכות יחסי ממון ו/או איזון משאבים.
לעומת זאת, במקרים בהם היו מחלוקת לגבי משמורת ו/או הסדרי ראיה ביחס לבעל חיים של בני זוג, אשר אינם נשואים, היה על בית המשפט להכריע קודם לכן בשאלה, האם הצדדים אכן היו בסטטוס של ידועים בציבור; ואם כך הדבר, האם בנסיבות העניין הייתה להם בעלות משותפת על חיית המחמד ו/או שהייתה להם כוונת שיתוף ספציפית לגביה.
מאחר ובעל חיים אינו נכס הניתן לחלוקה בעין (בפועל), כמו רכב, כסף, או דירה, הרי שההחלטה בעניין משמורת והסדרי ראיה של בעלי החיים נעשית, בעקרון, בדרך של אנלוגיה לדין החל לגבי הנושא של משמורת והסדרי ראיה של ילדים קטנים, קרי, בהיבט של בחינת השאלה – מהי, במקרה הספציפי, “טובתו של בעל החיים”.
במקרים מסוימים, אף מינו בתי המשפט לענייני משפחה מומחים מטעמם, על מנת שיבחנו עבורם את הדברים לעומקם ויגישו חוות דעת מקצועית לבית המשפט לגבי “טובת בעל החיים”, בנסיבות העניין הספציפיות של הזוג.
כמו כן, בתי המשפט נטו לדחות תביעות מסוג זה, כאשר הוכח להם, כי התביעה לגבי משמורת ו/או הסדרי הראיה של בעל החיים לא הייתה כנה ונעשתה שלא בתום לב, אלא מטרתה העיקרית הייתה לפגוע ו/או לנקום בבן הזוג ו/או כדי לנסות ולשמור עמו, באמצעות בעל החיים, על קשר עתידי.
כעולה מן המקובץ לעיל, אם יש לכם בעל חיים, הקרוב ללבכם, חשוב לתת את הדעת לנושא של גורלו, במקרה של גירושין ו/או פרידה.
אוהבי בעלי החיים יכולים ללמוד מפסיקות בתי המשפט לענייני משפחה בנושא שתי נקודות חשובות:
- גם במקרה של בעלי חיים מומלץ מאוד לסכם את הדברים מראש, כלומר, בדרך של עריכת הסכם ממון, ולחלופין חוזה מחייב וחתום.
- למסמכי רכישת ו/או אימוץ בעל החיים, לפי העניין, לרישום הבעלות על בעל החיים בתעודת היוחסין, וכן לרישיון העירוני להחזקת בעל החיים עשויה להיות משמעות משפטית מהותית בעתיד, במקרה של פרידה.
